<h1>סמ"ג עשין סימן כ'</h1>
<h2>דף לח.</h2>
ודרשינן בפרק אלו נאמרים מקראי שצריך לברכם בלשון הקודש ובעמידה ובנשיאות כפים ובקול רם פנים כנגד פנים בשם המפורש במקדש סימן לע"ן קפ"ש. שנלמד ברכה זו מאלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים (דברים כ"ז י"ב) ששם היה בלשון הקודש ובעמידה ובקול רם (ע"ש ותד"ה או) וכתיב (ויקרא ט' כ"ב) וישא אהרן את ידיו הרי נשיאות כפים, ופנים כנגד פנים מאמור להם כאדם שאומר לחבירו, וכמה דרשות נפקא לן מאמור להם. וכן דרשינן מיניה לפנים דלשנים קורא כהנים ולאחד אינו קורא. ושם המפורש נפקא לן מושמו את שמי המיוחד לי, יכול אף בגבולין נאמר כאן ושמו את שמי ונאמר להלן (דברים י"ב ה') לשום את שמו שם מה להלן בבית הבחירה אף כאן כך, ורבי נתן נפקא ליה עמידה מדכתיב (דברים י' ח') לעמוד לשרת[ו] ולברך בשמו הקיש מברך למשרת לענין עמידה. ודווקא לענין עמידה הוקשו אבל לא לפסול בעל מום ומשומד שעשה תשובה כמו שאפרש בסוף המצוה, וגרסינן נמי התם במסכת תענית בפרק בשלשה פרקים (כ"ו ב') שיכור אסור לישא את כפיו דאיתקוש לנזיר שסמוכה ברכת כהנים לפרשת נזיר אבל מותר [הוא] בחרצן שהרי הוקש למשרת שמותר בחרצן, ומקשה אי מה משרת בעל מום לא אף מברך בעל מום לא ומתרץ הרי הוקש לנזיר, ומה ראית שאתה מקיש לנזיר להקל תקיש למשרת להחמיר ומתרץ אסמכתא דרבנן היא ולקולא. משמע דאין ההקישא גמורה אלא לעניין עמידה הכתובה במקרא. וגם למדנו שאין שיכור אסור בנשיאות כפים אלא מדרבנן. והתם מסקינן הלכה כר' יוסי דאמר בתענית ציבור שעושין מפני הגשמים וביום הכיפורים בשחרית במוסף [ו]בנעילה נושאין כפים אבל לא במנחה, גזירה אטו מנחה של כל יום שיש בה שכרות ואסור מדרבנן, ובט' באב ובשבעה עשר בתמוז וכיוצא בהם שאין בהם נעילה מסיק דפרשי ידייהו כיון דסמוך לשקיעת החמה פרסי כתפלת נעילה דמיא, ועוד נכתב בשם רבינו שלמה וכן ראיתי בשאלתות דרב אחאי דהאידנא דנהיגי ברחמים ביום הכיפורים ממנחה עד נעילה כתפלת נעילה דמיא ולא מיחלפא בשאר מנחות ופרשי ידייהו.
<h2>דף לח:</h2>
וכל כהן שאינו מברך אינו מתברך שנאמר (בראשית י"ב ג') ואברכה מברכיך. תניא בסיפרי (נשא) כתוב אחד אומר (דברים י' ז') לא ישא פנים וכאן הוא אומר ישא ה' פניו אליך ומתרץ כאן קודם גמר דין כאן לאחר גמר דין. וזה התירוץ מתרץ בכל שני מקראות המכחישים זה את זה בטובה ורעה במקרא.
אמר רבי יהושע בן לוי כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה ואילו הן כה תברכו ושמו את שמי אמור להם. עוד נפקא לן ששליח ציבור מקרי[א] להם מדכתיב אמור להם ואמר אביי (ל"ח א') נקיטינן לשנים קורא כהנים לאחד אינו קורא דכתיב אמור להם (עי' יראים סי' רס"ט) וכמה דרשות נפקא לן מאמור להם. עוד מסקינן שם דכל כהן שלא עקר רגליו לעלות בעבודה שוב אינו עולה שנאמר (ויקרא ט' כ"ב) וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים, ולכך בעת אשר יגיע שליח צבור לעבודה כשיאמר רצה כל הכהנים העומדים בבית הכנסת נעקרין ממקומן והולכין ועולין לדוכן ועומדים שם פניהם כלפי ההיכל עד שיגיע שליח צבור ללך נאה להודות (ע"פ רמב"ם נ"כ פי"ד ה"ג), מיד אם הם שנים קורא אותם כהנים ואם הוא אחד אינו קורא אלא הוא בעצמו הופך פניו אל העם (ע"פ רמב"ם שם ה"ח ע"ש). ויראה לי כי [אם כן] מן הדין אינו צריך להקרות ליחיד שהרי מה ששליח צבור מקרא מאמור להם נפקא לן ועמא דבר להקרות אף ליחיד.
עם שהם אחורי הכהנים אמר רבי יהושע בן לוי בפרק אילו נאמרין (סוטה ל"ח ב') שאינם בכלל הברכה אלא אם כן יש שם אונס. אבל מלפניו ומצדדין אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. ובפסחים בפרק כיצד צולין (פסחים פ"ה ב' ובתו' וע"ש) קאמר לה אף בתפלה, לענות ברכו וקדושה אף על גב דצריך עשרה כיון שיש בבית הכנסת עשרה יכול היחיד לענות אף על פי שהוא בבית אחר דקיימא לן כרבי יהושע בן לוי שאומר כן אבל אין מצטרף לעשרה כדאיתא בפרק כל גגות (עירובין צ"ב ב'). (ותניא) [ותנן] בפרק ראוהו בית דין (כ"ז ב') היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא.
<h2>דף לט.</h2>
בשעה שכל כהן עולה לדוכן מפרש במסכת סוטה שכשהוא עוקר רגליו לעלות אומר יהי רצון מלפניך ה' א-להינו שתהא הברכה הזאת שצויתנו לברך את עמך ישראל שלימה ולא יהיה בה מכשול ועון מעתה ועד עולם, וקודם שיחזיר פניו לברך את העם מברך ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה, וכשמחזיר פניו מן הצבור אחר שמשלים אומר (רבון) [רבונו] של עולם עשינו מה שגזרת עלינו עשה עמנו מה שהבטחתנו בתורתך השקיפה ממעון קדשך [מן השמים] וגו' (ע"פ רמב"ם שם הי"ב ע"ש) וכל החזרות שהכהנים מחזירין פניהם בין בתחלה בין בסוף לא יהו אלא דרך ימין (ע"פ הי"ג שם). אמרינן בפרק אלו נאמרין (סוטה ל"ח ב') עיר שכולה כהנים נושאין [את] כפיהם ומברכין את ישראל שבשאר מקומות והנשים והטף עונין אמן, במה דברים אמורים כשאין שם כי אם עשרה אבל יש שם יותר על כך מקצתן נושאין [את] כפיהם ומקצתן עונין אמן.
ששה דברים מונעים נשיאות כפים וסימן מעש"י ט"ל פירוש, מומין, עבירה, שנים, יין, טומאת ידים, לשון, [מומין כיצד] (ו)מפרש בפ"ג דמגילה (כ"ד ב') מי שהיו לו מומין בפניו או בידיו או ברגליו לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו וכן סומא באחת מעיניו אלא אם כן דש בעירו (ע"פ רמב"ם נ"כ פט"ו הל' א'—ב' ע"ש). [עבירה כיצד] (ו)מי שהרג את הנפש אף בשוגג לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו ובפרישכם כפיכם וגומר (עי' שם ה"ג). אבל משומד שעשה תשובה פוסק רבינו גרשום בתשובה אחת שישא את כפיו דתנן בפרק בתרא דמנחות (ק"ט א') כהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים ואין צריך לומר אם עבדו עבודה זרה שנאמר (מלכים ב' כ"ג ט') אך לא יעלו כהני [ה]במות אל מזבח ה' בירושלים כי אם אכלו מצות בתוך אחיהם, הרי אילו כבעלי מומין שחולקין ואוכלין ולא מקריבין ומאחר שהן כבעלי מומין נושאין כפיהם (סוטה ל"ט א' תד"ה וכי) שאפילו בקדשים הם אוכלין, ועוד נחלקו שם (ק"ט ב') במשתחוה ומודה לעבודה זרה אי קרבנו ריח ניחוח או לא אבל בדוכן ועשה תשובה כולי עלמא לא פליגי, ובכל עוז יש להפך בזכות בעלי תשובה ומצינו שכל ישראל כשחטאו בעבודה זרה בימי המלכים [שחטאו בע"ז] והיו שם מסתמא כמה כהנים אמר הקב"ה על ידי כל נביאיו שובו אלי ואשובה אליכם. ורבינו משה פוסק (שם) שאינו נושא כפיו מדאיתקש מברך למשרת, ואין זו ראייה כי למעלה הוכחנו שלא הוקשו כי אם לעמידה, וגם בעל מום נושא את כפיו.
[ה]שנים כיצד, דאמרינן בפ"ק דחולין (כ"ד ב') נתמלא זקנו ראוי לישא את כפיו, ומה ששנינו במסכת מגילה (כ"ד א') קטן אינו נושא [את] כפיו משמע שבן שלש עשרה שנה נושא את כפיו, שמא אגב מילי אחריני דהתם נקט קטן דהוא הדין בן שלש עשרה עד שנתמלא זקנו והא דאמר בסוף לולב הגזול (סוכה מ"ב א') קטן משיודע לישא את כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות יש לחלק דעם אחרים נושא את כפיו כדאמרינן בערכין (י"ג ב') גבי שיר בין רגלי הלוים היו עומדים וצעירי הלוים היו נקראים, אבל בפני עצמו אינו נושא את כפיו עד שיתמלא זקנו (סוכה מ"ב א' תד"ה היודע ע"ש). והיין [כיצד] מי ששתה רביעית יין בבת אחת אינו נושא את כפיו, ושיעור רביעית מפרש בפרק ערבי פסחים (ק"ט א') אצבעים על אצבעים על רום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע ואותן האצבעות בגודל (ע"פ רמב"ם נ"כ פט"ו ה"ד וע"ש). וטומאת ידים [ש]צריך נטילת ידים קודם שנאמר (תהילים קל"ד ב') שאו ידיכם קודש וברכו (סוטה ל"ט א'). והלשון דאמר רב אשי במסכת מגילה (כ"ד ב') בני חיפה ובני בית שאן לא ישאו את כפיהם מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין. אבל שאר דברים כגון מי שהעם מרננין אחריו בעבירות אין מונעין אותו מנשיאות כפים שהיא מצות עשה ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע ותמנע מן מצות (ע"פ רמב"ם שם ה"ו). גרסינן בירושלמי דהניזקין (גיטין דף ל"ב ב') אל ילגלג אדם לומר מה תועיל ברכת הדיוט זה שהוא מגלה עריות, שאין עיקר הברכה תלויה בכהנים אלא בהקב"ה שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, הכהנים עושים מצוה שנצטוו בה והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו (ע"פ ה"ז שם).
<h2>דף לט:</h2>
עוד מסקינן שם אמר רב חסדא שאין המקרא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור, שעונין על לך נאה להודות, ואין הכהנים רשאים להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי המקרא ואין הצבור עונין אמן עד שתכלה הברכה מפי הכהנים ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור, שנינו בפרק אין עומדין (ברכות ל"ד א') דאין שליח צבור רשאי לענות אמן אחר הכהנים כשאר העם שמא תטרף דעתו ולא ידע איזו ברכה מקרא אותם אם פסוק שני או שלישי (ע"פ לשון רמב"ם נ"כ פי"ד ה"ה), ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא [את] כפיו ואם הבטחתו שהוא נושא [את] כפיו וחוזר לתפלתו רשאי. אין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הצבור עד שיתחיל שליח צבור שים שלום, ואין רשאין לכוף קשרי אצבעותיהם עד שיחזירו פניהם מן הצבור, ומתקנת רבן יוחנן בן זכאי בפרק אלו נאמרין (סוטה מ' א') שלא יעלו הכהנים לדוכן בסנדליהם אלא עומדים יחפים (ע"פ לשון הרמב"ם שם ה"ו ע"ש). ומדקדק רבינו יעקב (ברכות ל"ד א' תד"ה לא) ממה שאומר כאן בתחלה עד שיכלה הדבור מפי המקרא ולבסוף אמר עד שיתחיל שליח צבור משמע שהן שני דברים שהקורא הוא אדם אחר שקורא כהנים אבל שליח צבור אינו יכול לקרות כהנים מפני שזה חשוב הפסק וכן תניא בספרי אמור להם מלמד שהחזן אומר להם אמרו והוא קריאת "כהנים" והחזן הוא שמש של הקהל ואינו שליח צבור. ונראה דקריאת יברכך שהוא כמו תפלה, וגם אמן אם לא מפני הטירוף, יכול שליח צבור לומר וכן אמר במדרש טעמי חסרות ויתרות אמור להם מלמד שהשליח צבור אומר להם על כל דיבור ודיבור (תו' שם ע"ש).
<h2>דף מ:</h2>
ותנן במסכת תמיד (פ"ז מ"ב) בגבולין הכהנים פושטין ידיהם ומגביהין אותן כנגד כתפיהן (ע"פ רמב"ם נ"כ פי"ד ה"ג ע"ש). ומפרש התם כיצד ברכת כהנים במקדש הכהנים עולין לדוכן אחר שהשלימו עבודת התמיד של שחר ומגביהים ידיהם למעלה על גבי ראשיהם חוץ מכהן גדול שאין מגביה ידו למעלה מן הציץ ואחד מקרא אותם תיבה תיבה כדרך שעושין בגבולין עד שישלימו שלשת הפסוקים ואין העם עונים אמן אחר כל פסוק אלא עושין אותן במקדש ברכה אחת וכשישלימו כל העם עונין ברוך ה' א-להי ישראל מן העולם ועד העולם (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ט ע"ש), ובסוטה (מ' ב') דורש מן המקרא שאין עונין במקדש אמן. ואומר שם של ארבע אותיות ככתבו במקדש כאשר בארנו (לעיל בראש המצוה) ומשמת שמעון הצדיק פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש אפילו במקדש כדי שלא ילמד אותו אדם שאינו הגון (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"י). גרסינן בירושלמי דפרק בתרא דמגילה (דף ל"ב, ב') אמר רבי חגי כלום אמרו אין מסתכלין בכהנים אלא משום היסח הדעת.
